כולם מנצחים: תחרות ככלי טיפולי

כולם מנצחים: תחרות ככלי טיפולי

"תחרות היא מאבק, יריבות בין שני מתמודדים או יותר (יחידים או קבוצות) שמטרתם להשיג עליונות או פרס על פני האחרים, על פי מערכת כללים מוגדרת. ברוב המקרים, תחרות כזו מסתיימת בהכרעה של מנצח ומפסיד, או בדירוג של המתמודדים על פי ביצועיהם."

החיבור האישי:

כאמא לשלושה בנים ומרפאה בעיסוק עם רקע עשיר בספורט, אני רואה את השזירה העדינה בין תחרות, התפתחות וצמיחה. מי מאיתנו לא הפעיל תחרויות קטנות בבית כדי לזרז או לעודד? אך כשמדובר בבני נוער עם אוטיזם, הנושא מורכב יותר.

אני נזכרת ב-א', תלמיד שהגיע בכיתה ט' למפגשי הטיפוס הטיפולי. המילה "תחרות" הייתה טאבו עבורו, והיום הוא משתתף בכל משחקי הבולדרינג. או ב-ע', שנראה אדיש אך שיתף בתחושותיו לגבי לחץ והתרגשות מול קהל. י', שרק דרך אתגר תחרותי מצליח להתנתק מעולמו הפנימי, וד' שתוהה בכנות מדוע אנחנו "מקלקלות" כל דבר עם תחרות ומדוע הכללים אף פעם לא מספיק ברורים.
מאמר זה מסכם הרצאה שהועברה לצוות המערך התקשורתי בתיכון לאו בק שבבסיסה עמדו תיאוריות של דינמיקה קבוצתית, אך הפרשנות והיישום של תחרות וספורט נבעו בעיקר מתובנות וניסיון רב שנים שלי בהנגשת סוגי ספורט שונים, בדגש על טיפוס, קרוספיט וסייף. מתוך אמונה עמוקה בשילוב גישות טיפוליות מעצימות, אני רואה בתחרות כלי רב עוצמה לצמיחה אישית וקבוצתית, במיוחד בקרב בני נוער עם אוטיזם בתפקוד גבוה ו/או ADHD.

במהלך עבודתנו הטיפולית, אנו משתמשים בתחרות, באתגר ובמשחק במגוון פורמטים, אך בהרצאה זו התמקדתי בדינאמיקה הקבוצתית ובאופן שבו תחרות יכולה לקדם אותה, תוך התבססות על עקרונות מתוך הספר "טיפול קבוצתי" של ארווין יאלום, גם אם אינו מתמקד ישירות באנשים על הרצף האוטיסטי.
חשוב להדגיש: ההרצאה והמאמר הזה מבוססים על תיאוריות מחקריות מוכרות בדינאמיקה קבוצתית, אך היישום הספציפי של תחרות וספורט נשען בעיקר על ניסיוני הקליני. אני מאמינה כי "האפור" וההתאמה האישית הם המפתח בעבודה עם אוכלוסייה מיוחדת זו.

דפוסי התמודדות אופייניים עם תחרות בקרב אנשים עם אוטיזם בקבוצה:
אנשים עם אוטיזם עשויים להתמודד עם קשיים ביצירת קשרים, בויסות עצמי וביטוי עצמי בקבוצה. בהקשר של תחרות, אנו לעיתים קרובות רואים מספר דפוסים אופייניים:
* היבלעות: משחק אינטנסיבי ומוגזם, בו התחרות הופכת להיות הדבר היחיד שקיים. העולם מצטמצם ליריבים בלבד, והערך העצמי תלוי לחלוטין בניצחון או בהפסד.
* תבוסתנות: גישה של "בלי ציפיות אין אכזבות", המופיעה לרוב מעל גיל 9. מאפיינת לעיתים מתבגרים "נפיצים" עם מודעות עצמית גבוהה שפוחדים מעוצמת רגשותיהם.
* היאחזות בחוקים: חיפוש אחר סדר והיגיון בתחרות, לעיתים ללא הנאה מהמשחק עצמו. תלמידים אלה נתרמים מאוד ממסגרות חוקים ברורה ועשויים להתקדם היטב בקבוצות הטרוגניות.

שילוב תחרות בשלבי התפתחות הקבוצה (מודל טאקמן)
כדי להבין כיצד לשלב תחרות בצורה יעילה בטיפול קבוצתי, אני משתמשת במודל חמשת השלבים של טאקמן: היכרות (Forming), סערה (Storming), נורמליזציה (Norming), ביצוע (Performing) ופירוק (Adjourning).
* שלב ההיכרות (הקמה אצל יאלום): בקבוצות ASD, שלב זה עשוי להיות ממושך. התלמידים מחפשים דמיון, נוטים להיות רשמיים וסקרנים. האם כדאי לשלב תחרות בשלב זה?
* דוגמא: משחק "הנחש בא" עם נציג מכל קבוצה. משחק זה מאפשר למנחה רמות שליטה שונות. (משחק בו הקבוצה נעמדת במעגל סביב המנחה. המנחה מסתובב ומעביר את המקל בגובה הרצפה מתחת לרגלי המשתתפים. כל מי שהמקל מגיע אליו צריך לקפוץ מעליו ולא להתקל בו.)
* תובנה: בשלב זה, קיימת תלות רבה במנהיג. יצירת תחרות שתבליט תלמיד בעל פוטנציאל למנהיגות חיובית יכולה לסייע לו למלא תפקיד זה. אין חובה להשתתפות מלאה, מה שמאפשר ריחוק בטוח.
*אפשרות נוספת היא משחקים שבהם כל הקבוצה פעילה אבל במקטעים קצרים של תתי תחרות- לדוגמה משחק שבו הקבוצות צועדות מכיוון מנוגד במסלול ובכל מפגש עם "יריב" משחקים אבן שוק (אבן, נייר או מספריים).

* שלב הסערה (פריצה אצל יאלום): שלב זה מאופיין בקונפליקטים. בקרב תלמידי ASD, חשוב לזכור שיש נטייה לנטור טינה ארוכת טווח. עלבונות שלא מטופלים עלולים להוביל לפירוק תתי קבוצות.
* חשוב: עלבונות אישיים עדיף לפתור מחוץ לקבוצה ולחזור אליהם בדיון מונחה. שימוש בצוות נוסף יכול לסייע.
* דוגמא: תחרות להעברת כדור במהירות בלי שיפול. בהתחלה מול אתגר זמן ואז מול שיא של קבוצה אחרת (שהמנחה ממציא כך שיהיה אפשרי לניצחון).
* תובנה: מתחילה התבוננות של "אני ביחס לאחר". כדי לשמור על לכידות, ניתן להשתמש במשימות ואתגרי זמן קבוצתיים. במצבי משבר או יריבות מתפתחת, אויב חיצוני (המנחה או קבוצה יריבה, אמיתית או דמיונית) יכול לעזור. שעמום הוא לעיתים קרובות סוג של התנגדות. חלוקה יזומה לקבוצות יכולה למנוע חלק מהקשיים.
*אחרי מפגשים קשים יותר עבודה תחושתית ואתגרים או משחק ללא ניצחון ברור עוזרים ליצר רגיעה.

* שלב הנורמליזציה/התאהבות (גיבוש נורמות ומימוש אצל יאלום): קבוצה יעילה, מקדמת תהליכים, מעודדת ומקבלת שונות.
* דוגמא: תחרות בין קבוצות תלמידים בחיפוש אחר "אוצר" בחדר.
* תובנה: זהו שלב שמתאים לתחרות מול קבוצה אמיתית, למשימות טבטה קבוצתיות עם אתגר אישי בתוך הקבוצה (טבטה- אימון קצר בעצימות גבוהה שבנוי מתרגילים שונים. 20 שניות תרגילי ספורט, ואז 10 שניות מנוחה, וחוזר חלילה). בקבוצה אידיאלית, עוברים מתחרות למשחקי ספורט קבוצתיים המאפשרים הכלה של הפסד וריב. קונפליקט עלול להסיג קבוצות לאחור. במקרה של תלמיד שמתקשה להפסיד, יש לשקול משחקים עם שליטת מנחה ברמות הקושי.

* שלב הפירוק/הסיום: סוף שנה הוא זמן מתאים לתחרות אישית מול הישגי תחילת השנה, קביעת שיאים חדשים והערכת מצב נוכחי. זהו גם זמן טוב להכניס את "תחרות העולם האמיתי" – השוואה למצבים בחיים, בעבודה או בשירות.

סיכום שלבי משחק/תחרות להתקדמות קבוצתית:
* תחרות נציגים/מתנדבים.
* תחרות קבוצתית מול זמן, יריב דמיוני או המנחה.
* תחרות בין קבוצות, שיתוף מלא של כל החברים.
* משחקי ספורט "כולם על כולם" עם הפסד ברור.
* תחרות אישית מול העבר.

שליטה בתחרות ככלי טיפולי
ככל שלמנחה יש יותר שליטה על המשחק התחרותי, כך גדלה האחריות שלו אך גם הפוטנציאל להתערבות יעילה. דוגמת "הנחש בא" מאפשרת שליטה גמישה, בעוד משחקים כמו טקמאצי מוגבלים לשליטה מול המשתתף היחיד. (טקאמצי- משחק קופסא של קוביות שעובד על זריזות וזיהוי חזותי).
בסופו של דבר, תחרות בטיפול אינה עוסקת רק בניצחון או בהפסד. היא כלי רב ערך לקידום דינמיקה קבוצתית, פיתוח מיומנויות חברתיות, שיפור ויסות רגשי וחיזוק תחושת מסוגלות עצמית. כאשר היא מותאמת ומנוהלת בצורה רגישה ומודעת, התחרות יכולה להפוך למרחב בו כולם מנצחים – דרך למידה, צמיחה והתפתחות משותפת.